בלוג

^{* המאמר כתוב בלשון זכר מטעמי נוחות, אך פונה לכולם.}

אני רוצה לספר לכם משהו שלקח לי שנים להודות בו.

הייתי שחוק. לא קצת עייף. לא „סתם צריך חופש”. שחוק באמת.

היום אני יודע שמה שעברתי הוא שחיקה בהייטק, אחת התופעות הכי נפוצות, ואחת הכי פחות מדוברות, בתעשייה הזאת. אבל אז, באמצע, לא ידעתי בכלל לקרוא לזה בשם.

והכי קשה? שלא הרשיתי לעצמי להגיד את זה. התביישתי. הרגשתי שאם אני מודה שלא טוב לי, זה אומר שנכשלתי. שאולי טעיתי כל השנים. שכל מה שהחזיק אותי בסוף היה רק התגמול החומרי, ומה זה אומר עליי?

היום, אחרי שעברתי לעבוד כמטפל תעסוקתי ומנטור להייטקיסטים, אני יושב מול אנשים כל שבוע ושומע סיפורים שמזכירים לי את עצמי. אנשים חכמים, מוכשרים, עם קריירות מרשימות, שבפנים מרגישים ריקים. ששורדים. שמפחדים שיגלו אותם.

אז החלטתי לכתוב את מה שהלוואי שמישהו היה אומר לי לפני עשר שנים.

איך נראתה השחיקה שלי בהייטק

השחיקה שלי לא קרתה ביום אחד. היא הייתה תהליך ארוך, שנמשך על פני שנים. ולא תמיד הבנתי שזה מה שקורה.

זה התחיל בתקופה שבה הייתי מנהל בחברה גלובלית מוכרת. היו שינויים ארגוניים, והרגשתי שאני לא מצליח לתת לעובדים שלי את מה שהם צריכים מבחינה מקצועית. גם להם היה קשה, ובעקבות זה היחסים הבין-אישיים התדרדרו.

ומה עם התמיכה מלמעלה? לא הייתה. המנהל שלי נתן לי בעיקר תלונות וחוסר שביעות רצון. אף הדרכה, אף עזרה. הרגשתי לבד.

משם עברתי לצוות אחר, בתקווה שיהיה טוב יותר. ואז חוויתי מנהל רעיל, כזה שפגע בביטחון העצמי שלי באופן דרמטי. כל יום הרגשתי שאני קטן יותר. פחות בטוח בעצמי. פחות שווה.

בסוף התפטרתי. עזבתי מקום שבו התחלתי כסטודנט, שבו הכרתי את כולם, ועברתי לחברה אחרת.

בחברה החדשה הצלחתי לקום מהמקום הנמוך. קיבלתי הערכה. אבל משהו כבר השתנה בי. התחלתי לאבד עניין בקידוד ובתכנים טכניים. השיחות על נושאי עבודה במסדרון הפסיקו לעניין אותי. יותר ויותר נמשכתי לעולם אחר, HR, פיתוח עובדים ומנהלים, קואצ'ינג, תקשורת מקרבת.

התחלתי לתכנן את פרק ב'.

בשנה האחרונה שלי בהייטק הצלחתי לשכנע את סמנכ“לית משאבי האנוש לצרף אותי לצוות שלה. חשבתי שזה יהיה הפתרון. אבל הגעתי כבר שחוק מכל השנים שלפני, בלי הפסקה, בלי מילוי מחדש. ומצאתי את עצמי עושה עבודות זוטרות, בלי חשיבה, באווירה צוותית לא מפרגנת ולא נעימה.

זה היה הקש האחרון. יצאתי לדרך עצמאית.

מה זו בעצם שחיקה, ולמה רוב האנשים לא מזהים אותה

כשאנשים שומעים „שחיקה”, הם חושבים על עייפות. על לעבוד יותר מדי שעות. על צורך בחופש. אבל שחיקה אמיתית היא משהו אחר לגמרי.

שחיקה היא לא רק גוף עייף, היא נפש שנשחקה. היא התחושה שאתה נותן ונותן, ובסוף נשאר ריק. שאתה עושה המון, אבל לא מרגיש שום דבר. שאתה מסתכל על הקריירה שלך מבחוץ ושואל „למה אני בכלל עושה את זה?”.

המחקר מדבר על שלושה מרכיבים מרכזיים של שחיקה:

תשישות, לא סתם עייפות פיזית, אלא תחושה של „נגמר לי”. אין לי מה לתת יותר.

ציניות וניתוק, מתחילים להתרחק רגשית מהעבודה, מהקולגות, מהמשימות. מה שפעם עניין, עכשיו לא משנה.

תחושת חוסר מסוגלות, מרגישים שלא טובים מספיק, שלא משפיעים, שאפשר להחליף אותנו בכל רגע.

ומה שמסובך בשחיקה? שהיא מגיעה לאט. כל כך לאט שלא שמים לב. יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, עד שפתאום מסתכלים במראה ולא מזהים את עצמנו.

למה דווקא בהייטק השחיקה כל כך נפוצה

יש משהו מיוחד בהייטק שהופך את השחיקה לכמעט בלתי נמנעת. לא, זה לא רק השעות הארוכות. ולא רק הלחץ של דדליינים. יש משהו עמוק יותר בתרבות הזו שגורם לאנשים להישחק, ולא להודות בזה.

הציפייה להיות „על זה” כל הזמן

בהייטק יש ציפייה לא כתובה שאתה תמיד מעודכן, תמיד לומד, תמיד צעד אחד קדימה. הטכנולוגיה משתנה כל הזמן, ומי שלא רץ, נשאר מאחור. זה יוצר לחץ מתמיד, גם כשאתה בחופש, גם כשאתה ישן.

אני זוכר את עצמי קורא מאמרים טכניים בסופי שבוע. לא כי באמת התעניינתי, אלא כי פחדתי שיגלו שאני לא מספיק מעודכן. שאשב בישיבה ולא אבין על מה מדברים. שמישהו צעיר ממני ישאל שאלה ואני לא אדע לענות.

תרבות של הוכחה עצמית

בהרבה חברות הייטק יש תרבות שבה צריך כל הזמן להוכיח את עצמך. לא מספיק לעשות את העבודה טוב, צריך להראות שעשית אותה טוב. לתעד, לדווח, להציג, לשווק את עצמך פנימה. וכשאתה עסוק כל הזמן להוכיח שאתה שווה, אתה שוכח לשאול את עצמך אם בכלל טוב לך.

הפער בין התדמית למציאות

מבחוץ, הייטק נראה מושלם. משכורות גבוהות, משרדים מפנקים, גמישות, אופציות. כולם מקנאים בך. ואז מגיעה השאלה המביכה: אם הכל כל כך טוב, למה אני מרגיש כל כך רע?

פגשתי המון אנשים שהתביישו להגיד שלא טוב להם. כי איך מתלוננים על עבודה שכולם חולמים עליה? איך אומרים שנגמר לך הדלק כשיש לך משכורת גבוהה? אז שותקים. ממשיכים. משחקים את המשחק.

הבדידות של הניהול

כשהייתי מנהל, הרגשתי את הבדידות הזו כל יום. אתה אחראי על אנשים, אבל אין לך עם מי לדבר על מה שעובר עליך. המנהל שלך עסוק בבעיות שלו. העובדים שלך לא יכולים להיות הכתף שלך. ואתה נשאר לבד עם הספקות, עם הלחץ, עם ההחלטות.

זו אחת הסיבות שהמעבר לצוות אחר, עם מנהל רעיל, היה כל כך הרסני בשבילי. לא רק שלא קיבלתי תמיכה, קיבלתי את ההיפך. ולא היה לי לאן לברוח.

סימני שחיקה שהתעלמתי מהם, ושכדאי לכם לשים לב אליהם

בדיעבד, אני יכול לראות את כל הסימנים. אבל בזמן אמת? התעלמתי מכולם. הסברתי לעצמי שזה נורמלי, שככה זה בכל מקום, שצריך פשוט להתאמץ יותר. הנה מה שהלוואי שמישהו היה אומר לי לשים לב אליו:

כשהעבודה הופכת להישרדות

יש הבדל בין „תקופה עמוסה” לבין „אני שורד כל יום מחדש”. תקופה עמוסה נגמרת. הישרדות, לא. אם אתם מוצאים את עצמכם כל בוקר סופרים כמה שעות עד שאפשר ללכת הביתה, זה סימן.

אני זוכר שהפסקתי לחלום על הצלחות בעבודה. התחלתי לחלום רק על שקט. על שלא יפריעו לי. על יום בלי ישיבות, בלי מיילים, בלי בעיות לפתור.

כשמפסיקים להתעניין

פעם, הייתי רץ לקרוא על טכנולוגיות חדשות. הייתי נרגש מפרויקטים. הייתי רוצה ללמוד. ואז, באיזשהו שלב, זה נעלם. לא שהיה לי רע. פשוט לא היה לי שום דבר. אדישות. השיחות במסדרון על קוד ומוצר הפסיקו לעניין אותי. הסתכלתי על הקולגות שלי מתלהבים ושאלתי את עצמי למה אני לא מרגיש כלום.

כשהגוף מתחיל לדבר

הגוף יודע לפני הראש. כאבי ראש קבועים. בעיות שינה. בטן מתהפכת לפני ישיבות. עייפות שלא עוברת גם אחרי סוף שבוע. התעלמתי מכל הסימנים האלה. אמרתי לעצמי שזה סתם לחץ, שזה יעבור. זה לא עבר.

כשמתחילים לפקפק בעצמכם

זה אולי הסימן הכי מסוכן. כשאתם מתחילים לחשוב שאולי אתם לא מספיק טובים. שאולי אתם לא מתאימים. שאולי כולם יגלו שאתם לא באמת יודעים מה אתם עושים. יש לזה גם שם, תסמונת המתחזה.

אצלי, זה הגיע לשיא עם המנהל הרעיל. הוא כמעט לא צעק, לא קילל. הוא פשוט גרם לי להרגיש קטן. חסר ערך. ובשלב מסוים התחלתי להאמין לו.

כשהכסף הוא הסיבה היחידה להישאר

שאלו את עצמכם: אם המשכורת הייתה נמוכה יותר, הייתם נשארים? אם התשובה היא „לא”, זה לא בהכרח רע. אבל אם התשובה היא „לא, אבל אני גם שונא כל יום שם”, יש בעיה.

אני הודיתי בשלב מסוים שהתגמול החומרי הוא מה שמחזיק אותי. ושום דבר אחר. וזו הייתה הודאה קשה.

מה אני רואה היום בקליניקה

היום, כשאני יושב מול הייטקיסטים בגילאי 35 עד 50, אני רואה את עצמי של לפני עשר שנים. שוב ושוב.

אנשים ששורדים בשביל השכר

רוב האנשים שמגיעים אליי לא מדברים על העניין שיש להם בעבודה. הם מדברים על „להחזיק מעמד”. על לשרוד עוד שנה, עוד שנתיים, עד שיהיה להם מספיק כסף, מספיק אופציות, מספיק ביטחון. אין להם מנוע פנימי. אין תשוקה. יש פחד.

הפחד שיגלו אותם

זה אולי הדבר שהכי חוזר על עצמו. אנשים חכמים, מנוסים, עם קריירות מרשימות, שמפחדים שיום אחד מישהו יסתכל עליהם ויגיד „רגע, הוא לא באמת יודע מה הוא עושה”. הם מפחדים שיגלו שהם לא מתעניינים מספיק. שהם לא מספיק טובים. שהם לא עומדים בקצב. אז הם משקיעים אנרגיה מטורפת בלהראות טוב, וזה מתיש.

אלה שכבר אחרי

יש גם את אלה שכבר פוטרו, או בדרך לפיטורים. ופה הסיפור נהיה עוד יותר קשה. אחרי שנים בהייטק, הם מגלים שלא בנו קשרים. שלא השקיעו במיתוג עצמי. שלא למדו להציג את עצמם. ועכשיו, בגיל 45, הם צריכים להתחרות על משרות עם צעירים בני 28 שיודעים טכנולוגיות חדשות ומוכנים לעבוד בשכר נמוך יותר.

יש קשיים טכניים, ללמוד דברים חדשים אחרי שנים שלא ישבת בראיון זה לא פשוט. יש קשיים קוגניטיביים, הראש כבר לא עובד כמו בגיל 25. ויש את הקושי הכי גדול, חוסר הביטחון. כשאתה שחוק, הדבר האחרון שנשאר לך זה אמונה בעצמך. ובלי זה, קשה מאוד למצוא את הדרך חזרה.

אז מה עושים עם השחיקה?

לא אגיד לכם „פשוט תחליפו עבודה” או „תמצאו את התשוקה שלכם”. זה לא עובד ככה. מה שכן עובד:

קודם כל, להודות

הצעד הראשון הוא הכי קשה: להודות לעצמכם שמשהו לא עובד. לא „אני קצת עייף”. לא „סתם תקופה”. להגיד את המילה: אני שחוק.

לקח לי שנים להגיד את זה. התביישתי. הרגשתי שזו הודאה בכישלון. היום אני מבין שההיפך הוא הנכון, להודות בזה זה הצעד הראשון להשתחרר מזה.

להפסיק להאשים את עצמכם

שחיקה היא לא סימן לחולשה. היא לא אומרת שאתם לא מספיק חזקים, לא מספיק טובים, לא מספיק מתאימים. שחיקה היא תוצאה של מערכת שלא תומכת בכם: ציפיות לא ריאליסטיות, תרבות ארגונית בעייתית, ומנהלים שלא יודעים לנהל. כן, יש דברים שאפשר לעשות אחרת. אבל קודם כל, תפסיקו להאשים את עצמכם.

לזהות מה מרוקן אתכם

לא הכל שוחק באותה מידה. יש משימות שמותירות אתכם ריקים, ואחרות שנותנות אנרגיה. יש אנשים שמתישים, ואחרים שמחזקים. חלק מהסביבות חונקות, וחלק מאפשרות. תנסו לזהות: מה בדיוק מרוקן אתכם? מה הייתם משנים אם יכולתם?

לבנות מערכת תמיכה

אחד הדברים שהכי פגעו בי היה הבדידות. לא היה לי עם מי לדבר. לא היה לי מי שיגיד „אתה לא משוגע, זה באמת קשה”. אל תעשו את הטעות שלי. מצאו מישהו לדבר איתו, חבר, קולגה, מנטור, מטפל. מישהו שיקשיב בלי לשפוט.

לחשוב על הצעד הבא, גם אם לא יודעים מה הוא

לא צריך לדעת את התשובה. צריך רק להתחיל לשאול שאלות. מה באמת חשוב לי? מה הייתי רוצה שהקריירה שלי תיתן לי שהיא לא נותנת? על מה אני מוכן לוותר, ומה לא? בהירות לא מגיעה מלחכות. היא מגיעה מלחקור.

מה עזר לי?

אם אני מסתכל אחורה, מה באמת עזר לי לצאת מהשחיקה?

ללמוד דברים שלא קשורים לעבודה

באיזשהו שלב התחלתי ללמוד קואצ'ינג, גישת ACT, אניאגרם, תקשורת מקרבת. בהתחלה זה היה „בשביל העבודה”, חשבתי שזה יעזור לי להיות מנהל טוב יותר. אבל בפועל, זה נתן לי משהו אחר. זה הזכיר לי שיש עולם מחוץ לקוד ולישיבות. שיש דברים שמעניינים אותי. שאני יותר מהתפקיד שלי.

לתכנן את פרק ב'

ברגע שהתחלתי לחשוב על העתיד בצורה אקטיבית, לא רק „יום אחד אולי” אלא „מה אני עושה כדי שזה יקרה”, משהו השתנה. הייתה לי מטרה. הייתה תקווה. הפסקתי רק לשרוד, והתחלתי ליצור ולבנות.

לצאת מהסביבה הרעילה

לפעמים אין ברירה. אם הסביבה שוחקת אתכם, שום „טכניקות התמודדות” לא יעזרו. צריך לצאת. אני יודע שזה לא תמיד פשוט. יש משכנתא, יש ילדים, יש פחדים. אבל לפעמים המחיר של להישאר גבוה יותר מהמחיר של לעזוב.

אם אתם שם עכשיו

אם קראתם את הכל עד לפה ומשהו אצלכם בפנים הדהד, אתם כנראה מזהים חלק מזה על עצמכם. ואני רוצה להגיד לכם משהו:

זה לא חולשה. זה לא כישלון. זה סימן שמשהו צריך להשתנות.

לא צריך לדעת עכשיו מה בדיוק. לא צריך לקבל החלטות דרמטיות. צריך רק להתחיל לשים לב. להפסיק להתעלם. לתת לעצמכם את הרשות להודות שלא טוב.

צעד ראשון

אם רוצים להתחיל לראות את התמונה בצורה יותר ברורה, יש לי כמה כלים שיכולים לעזור. במרכז הכלים לקריירה באתר שלי יש שאלון שחיקה חינמי שעוזר להבין איפה אתם עומדים. יש גם שאלונים על חוסן תעסוקתי ותחושת משמעות בעבודה, ומדריכים שיכולים לתת כיוון ראשוני. זו לא תרופת קסם. אבל זו נקודת התחלה.

👈 למרכז הכלים לקריירה

ואם אתם מרגישים צורך לדבר עם מישהו שעבר את זה ומבין את העולם הזה מבפנים – אני כאן.

—

יואב פלד | מטפל תעסוקתי ומנטור להייטקיסטים