בלוג

^{* המאמר כתוב בלשון זכר מטעמי נוחות, אך פונה לכולם.}

יש רגע בקריירה שאף אחד לא מכין אותך אליו.

הרגע שבו אתה יוצא מחדר הישיבות, או מסיים שיחת זום, ופתאום מבין, זהו. נגמר. לא משנה כמה שנים עבדת שם. כמה פרויקטים הובלת. או כמה אנשים אמרו לך שאתה חיוני. ברגע אחד אתה עובר מ„עובד” ל„מפוטר”.

ואז מגיע הבוקר הראשון בלי לקום לעבודה. יש שקט מוזר, ותחושה שהעולם ממשיך להתנהל כרגיל, ורק אתה עומד במקום.

אני יואב פלד, מטפל תעסוקתי ומנטור קריירה להייטקיסטים. לפני שעברתי לתחום הזה, עבדתי 17 שנה בהייטק, הייתי מפתח, ראש צוות, ואפילו שנה אחת במשאבי אנוש. עשיתי כמה מעברים בקריירה, חלקם מבחירה וחלקם פחות.

היום אני מלווה אנשים שעוברים בדיוק את מה שאתם עוברים עכשיו. ובמאמר הזה אני רוצה לשתף אתכם במה שאני רואה שבאמת עוזר אחרי פיטורים בהייטק, ומה פחות.

מה באמת קורה אחרי פיטורים בהייטק

בואו נתחיל מהאמת שאף אחד לא מדבר עליה: פיטורים הם לא רק אירוע מקצועי. הם אירוע רגשי.

גם אם ידעת שזה בא. אפילו שהשוק קשה וזה „לא אישי”. וגם אם קיבלת חבילה נדיבה. הגוף והנפש מגיבים לפיטורים כמו לאובדן, כי זה אובדן.

הזהות שמתערערת

אחד הדברים הראשונים שקורים הוא משבר זהות. כשמישהו שואל „מה אתה עושה?”, פתאום אין תשובה פשוטה. ואנשים מגלים כמה הזהות שלהם נשענה על התפקיד, על החברה, על הטייטל. זה לא אומר שמשהו לא בסדר. זה אומר שהייתה שם השקעה אמיתית.

הבושה השקטה

הרבה אנשים שאני פוגש מדברים על בושה. גם כאלה שפוטרו בגל צמצומים עם עוד מאתיים איש. יש משהו בתרבות ההייטק שגורם לנו להרגיש שאם פוטרנו, נכשלנו. שהיינו צריכים להיות יותר חיוניים, יותר טובים, יותר משהו.

זה שקר. אבל הוא שקר משכנע.

הבושה הזו גורמת לאנשים להסתגר, לחכות עד שיהיה „משהו לספר”. ובינתיים, בדיוק ברגע שהם הכי צריכים אנשים לידם, הם לבד.

התגובות השונות, וכולן הגיוניות

כמעט כולם עוברים גרסה כלשהי של אחד מהדפוסים האלה: יש מי שכבר באותו ערב שולח עשרים קורות חיים, מתוך פאניקה. יש מי שנכנס לשיתוק ולא יודע מאיפה להתחיל. יש מי שממשיך כאילו כלום לא קרה, קם בבוקר, יושב מול המחשב ומחפש מה לעשות איתו. ויש מי שמתחיל להטיל ספק בכל החלטה שעשה בחייו עד עכשיו.

כל אחד מהדפוסים האלה הגיוני. כולם חלק טבעי בתהליך.

מה שנראה הגיוני ולא תמיד עוזר

אחרי שנים של ליווי הייטקיסטים שעברו פיטורים, יש כמה דפוסים ששמתי לב שחוזרים על עצמם. דברים שנראים הגיוניים לחלוטין, אבל בפועל פחות עוזרים ממה שנדמה.

שליחת קורות חיים לכל מקום

כמעט כולם מתחילים מאותו מקום, שולחים קורות חיים לכל עבר. הגיוני לגמרי. צריך להרגיש שזזים. הבעיה היא שלרוב עדיין לא יודעים מה מחפשים, ועדיין לא יודעים מה השתנה. ושליחה בלי הבהירות הזאת בדרך כלל לא עוזרת. לפעמים אפילו נועלת אותנו בכיוון שלא התכוונו אליו.

הסתגרות

„אחכה עד שיהיה לי מה לספר”, זו תחושה מאוד מוכרת. אבל הרשת החברתית היא המשאב הכי חזק בחיפוש עבודה. רוב ההזדמנויות לא מגיעות מאתרי דרושים או משליחת קורות חיים למשרות בלינקדאין, הן מגיעות מאנשים. ולהיות לבד עם המחשבות, שבוע אחרי שבוע, זה מתכון לספירלה שקשה לצאת ממנה.

קפיצה על ההצעה הראשונה

הלחץ לעלות שוב על הרכבת ולסגור עניין הוא אמיתי, לחזור לשגרה, להפסיק להרגיש „מובטל”. כמעט כולם מרגישים אותו. אבל הסכמה על תפקיד שלא מתאים, מתוך הצורך לסגור, היא דרך די בטוחה למצוא את עצמנו באותו מקום שוב בעוד שנה.

השוואות

„הוא מצא תוך שבועיים, מה לא בסדר איתי?”, זה אחד הדפוסים המחשבתיים השוחקים בתהליך. לכל אחד יש מסלול אחר, רקע אחר, עיתוי אחר. ההשוואה כמעט אף פעם לא נותנת מידע שימושי, והיא בעיקר מורידה.

השבוע הראשון

השבוע הראשון הוא מוזר בדרך מיוחדת. יש בו הרבה זמן, פתאום יותר מדי, ובו-זמנית תחושה שצריך לעשות משהו, כל הזמן. הראש רץ, אבל לא תמיד יש לאן לרוץ.

זה בסדר לא לרוץ מיד. כמה ימים של עיכול המצב הם לא בזבוז, הם לרוב מה שעוזר אחר כך לזוז בכיוון הנכון. מה שכן שווה לטפל בו מוקדם הם כמה דברים פרקטיים קטנים.

סדר פרקטי

כדאי לטפל מוקדם בכמה דברים: להירשם כדורש עבודה בביטוח לאומי, לוודא כיסוי בריאותי, ולעשות חשבון כמה זמן אפשר להחזיק מעמד בלי הכנסה. לא כדי להיכנס לחרדה, אלא כי כשיש נתונים ברורים, הראש נרגע. הלא-ידוע תמיד מפחיד יותר מהידוע.

לספר לאנשים קרובים

לא צריך פוסט בלינקדאין ביום הראשון. אבל למשפחה, לחברים קרובים, לקולגה שסומכים עליו, כן. לא בהכרח כדי לבקש עזרה מקצועית, אלא בעיקר כדי לא להיות לבד עם המחשבות והתחושות.

לינקדאין, בלי למהר

לפני שמכריזים לכל העולם שמחפשים, כדאי לדעת מה מחפשים. שווה להקדיש שבוע אחד לחשיבה לפני שמוציאים את זה לפרסום. השבוע הזה ככל הנראה לא יגרום להפסד של שום הזדמנות שלא תחזור, אבל כן יכול לחסוך יציאה לדרך בלי כיוון ברור ומתאים.

השבועות הבאים, להתחיל לזוז

אחרי שעבר השבוע הראשון ויש קצת יותר אוויר, אפשר להתחיל לזוז. לא בבת אחת, אבל בכיוון.

הטעות הנפוצה בשלב הזה היא לקפוץ ישר ולמצוא „עוד מאותו דבר”, מתוך אינרציה. זה הגיוני, זה מה שמכירים. אבל לפעמים דווקא ההפסקה הזו היא הזדמנות לשאול שאלות שלא שאלנו כשהיינו בתוך השגרה.

לעצור ולשאול: מה אני רוצה?

זו השאלה הכי חשובה, והכי קשה. כמה שאלות ששווה לשהות בהן: מה אהבתי בעבודה הקודמת ומה פחות? איזה סוג חברה מתאים לי, סטארטאפ או חברה גדולה? מה חשוב לי עכשיו שלא היה חשוב לפני חמש שנים?

לעדכן את קורות החיים, אבל בכיוון שרוצים

קורות חיים זה לא סתם רשימה של כל מה שעשינו. זה מסמך שאמור לגרום למישהו לרצות לשוחח איתנו. כדאי לכתוב אותם יותר בכיוון שרוצים ופחות בכיוון שהיה. וכדאי גם להתמקד יותר בהישגים, ולא בתחומי אחריות. למשל, לא „הייתי אחראי על צוות של חמישה” אלא „הובלתי צוות שהשיק מוצר X”.

לבנות רשימה ממוקדת

במקום לשלוח קורות חיים לכל מקום, שווה לבנות רשימה של עשרים עד שלושים חברות שבאמת מעניינות אותנו, ואז להתחיל לחקור: מי עובד שם שאפשר לפנות אליו? מה המצב של החברה? האם יש שם משרות פתוחות רלוונטיות?

להפעיל את הרשת

עכשיו אפשר לספר לעולם. פוסט קצר ואותנטי בלינקדאין, פגישות קפה עם אנשים מהתחום, לא כדי לבקש עבודה, אלא כדי לשמוע ולהיחשף. וכדאי להיות ספציפיים: „אני מחפש עבודה” זה לא מידע שאנשים יכולים לעזור איתו. „אני מחפש תפקיד X בתחום Y”, זה כבר משהו.

הראיונות, ההכנה הנפשית

כמעט כל מי שאני מלווה, גם אנשים עם עשרים שנות ניסיון, מרגיש פחד לפני ראיונות. זה לא בהכרח פחד רק מהשאלות הטכניות, אלא פחד עמוק יותר, שיסתכלו עליהם ויגלו שהם „לא באמת כאלה טובים”. הפער בין מה שכתוב בקורות החיים לבין מה שמרגישים בפנים הוא עצום, וזה נורמלי לחלוטין. יש לזה גם שם, תסמונת המתחזה.

לפני ראיון, שווה לעשות תרגיל קטן: לרשום חמישה דברים שאפשר להיות גאים בהם מהקריירה. לא הטייטלים, אלא ההישגים האמיתיים, הרגעים שהרגישו בעלי משמעות. זה מזכיר שהגענו לאן שהגענו בזכות משהו אמיתי שעשינו.

הכנה לראיון זה לא לשנן תשובות. זה לדעת לספר את הסיפור שלנו בצורה ברורה, להכיר את החברה ואת התפקיד, ולדעת להסביר למה עזבנו, בלי דרמה ובלי התנצלות.

מה עוזר לאנשים שאני מלווה

יש אנשים שעוברים את התקופה הזו קשה מאוד, ויש כאלה שמוצאים בה, בדיעבד, משהו חיובי שלא ציפו לו. ההבדל לרוב לא יהיה במזל, אלא בכמה דברים קטנים.

שגרה

כשאין מסגרת חיצונית, קל מאוד להתנתק ולהשתבש. אנשים שמצליחים לשמור על קצב, לקום בשעה קבועה, להקדיש שעות מוגדרות לחיפוש, לצאת מהבית, מתמודדים טוב יותר לאורך זמן. לא כי הם יותר ממושמעים. כי השגרה מחזיקה אותם.

אנשים

זה אולי הדבר הכי חשוב. כמעט כל מי שראיתי שעבר את תקופת החיפוש טוב יותר, לא עבר את זה לבד. לא בהכרח עם תמיכה מקצועית, אחד על אחד. לפעמים זה חבר שמתקשר, בת זוג שמקשיבה, משפחה שמבינה. אבל הנוכחות של אנשים קרובים עושה הבדל שקשה להסביר במילים.

פרספקטיבה

קל לשכוח בתהליך שהייטק היא תעשייה עם הרבה הזדמנויות, ושפיטורים, כואבים ככל שיהיו, הם לא מה שמגדיר אותנו, הם אירוע. רוב האנשים שליוויתי מצאו בסוף משהו שמתאים להם לא פחות ממה שהיה לפני.

פעולה קטנה כל יום

לא לרוץ בלי כיוון, אבל גם לא להיתקע. להקפיד לעשות משהו קטן ומתוכנן כל יום, שמזיז קצת קדימה בכיוון הנכון, ומאפשר לצבור תאוצה עם הזמן.

אני יודע שקשה לראות את זה כשנמצאים בתוך זה, כשאין משהו דחוף לקום אליו בבוקר, וחוסר הוודאות גדול.

אבל הרבה אנשים שליוויתי מספרים בדיעבד שהפיטורים היו נקודת מפנה לטובה. לא כי הם היו נעימים, אלא כי זה הכריח אותם לעצור, לחשוב, ולעשות שינוי שהיה צריך לקרות ממילא. אני לא אומר שצריך לשמוח שהם קרו, אבל אפשר למצוא בהם גם הזדמנות.

צעד ראשון

צעד ראשון וטוב הוא לדעת איפה אנחנו עומדים. במרכז הכלים לקריירה תמצאו שאלוני שחיקה, חוסן ומשמעות, קצרים וחינמיים, שנותנים פרספקטיבה טובה למי שנמצא בצומת בקריירה.

👈 למרכז הכלים לקריירה

ואם בא לכם לדבר עם מישהו שעבר את זה ומלווה אנשים שעוברים את זה כל יום, אני כאן.

—

יואב פלד | מטפל תעסוקתי ומנטור להייטקיסטים