בלוג

„אולי זו רק תקופה. אולי אני סתם עייף. יכול להיות שזה בגלל המצב. או שאולי, זה בגללי.”

אם המשפטים האלה מצלצלים מוכר, אתם בהחלט לא לבד.

עובדים ועובדות רבים, במיוחד בהייטק ובניהול, מוצאים את עצמם מטיילים באזור האפור. לא במקום נורא, אבל גם לא ממש טוב. לא קרה שום אירוע דרמטי, אבל בפנים משהו מרגיש כבוי, שחוק, אולי לא מחובר.

זו תחושה חמקמקה. לפעמים קשה אפילו להסביר אותה, אבל היא גובה מחיר. היא שוחקת לאט לאט את המוטיבציה, פוגעת בתחושת המסוגלות, מערערת את הביטחון, ומעכבת החלטות משמעותיות.

המאמר הזה לא מציע פתרון מהיר או תשובה אחת שמתאימה לכולם, כי אין אחת כזו. אבל הוא כן מציע מסגרת לחשוב, להרגיש, לשאול שאלות מדויקות, ולבחור מחדש, מתוך מודעות, כנות ואומץ.

למה כל כך קשה לקבל החלטה כשאין ודאות?

המחקר הפסיכולוגי והנוירולוגי מראה משהו מעניין. דווקא ברגעים של שחיקה, בלבול או הצפה, מנגנוני קבלת ההחלטות שלנו עובדים פחות טוב. אנחנו מנסים „להיות רציונליים”, והראש מתחיל להריץ אפשרויות. אבל במקום להגיע לבהירות, אנחנו נתקעים בלולאה של התלבטות. ככל שמנתחים יותר, כך גוברת תחושת התקיעות.

גישת ACT (קבלה ומחויבות) מציעה הסבר מעניין. כשאנחנו מקבלים החלטות מתוך ניסיון להימנע מכאב, אנחנו לרוב רק מעצימים את הסבל, במקום לפעול מתוך נאמנות לערכים שחשובים לנו (למאמר בנושא גישת ACT). לדוגמה: להישאר בעבודה שלא מיטיבה איתנו, רק מהפחד לטעות, עלול לגבות מחיר רגשי, פיזי או תעסוקתי גדול בטווח הארוך.

ויש גם פרדוקס מבלבל. דווקא ריבוי האפשרויות לא מוביל לתחושת חופש, אלא משתק ומשאיר אותנו תקועים. מחקרים של פרופ' דן אריאלי ופרופ' בארי שוורץ הראו שבעולם של עודף בחירה, דווקא הריבוי יוצר שיתוק. לא בגלל שאין ברירה, אלא כי יש יותר מדי. בעולמות כמו הייטק, שבהם הכל פתוח, גמיש וזמין, קל מאוד ללכת לאיבוד, ואז פשוט להישאר במקום, בלי לבחור בכלל.

הבשורה הטובה? הבנת המנגנון הזה היא כבר צעד ראשון אל עבר החלטה בריאה, כזו שנשענת על מהות, ולא על פחד.

שאלות עומק שצריך לשאול לפני כל החלטה

לפני שמחליטים אם להישאר או לעזוב, שווה לעצור רגע עם השאלות המטרידות של „מה קורה איתי בעבודה?”, ולפנות יותר זמן ל„מה קורה לי בתוכי?”. כלומר, לרגע להניח בצד את הרשימה הטכנית של יתרונות וחסרונות, ובמקום זה לתת מקום להקשבה אמיתית לעצמכם.

להלן 8 שאלות שיעזרו לכם לעשות סדר בבלאגן הפנימי, להתחבר למהות, ולפגוש באומץ את נקודת ההחלטה:

1. אילו ערכים חשובים לי, באמת? ועד כמה העבודה שלי היום מאפשרת לי לחיות אותם?
2. כשאני מדמיין את עצמי בתפקיד הזה עוד שנה, אילו רגשות עולים? הקלה? עייפות? סקרנות? תסכול?
3. מה אני מרוויח מההישארות (ולפעמים אלו דווקא דברים לא מודעים), ומה המחיר שאני משלם על כך?
4. האם אני בורח ממשהו שלא ייעלם גם במקום אחר? (למשל, קושי להתמודד עם חוסר ודאות)
5. אילו חלקים בתוכי רוצים להישאר (נוחות, נאמנות, ביטחון), ואילו דוחפים לעזוב (סקרנות, עייפות, צורך בהתפתחות)?
6. האם יש דפוס שחוזר אצלי בבחירות מקצועיות? מה אני מזהה בדפוס הזה?
7. על מה יש לי השפעה, ומה נמצא לחלוטין מחוץ לידיים שלי?
8. איזה סיפור אספר לעצמי (ולאחרים) אם אבחר להישאר? ואיזה סיפור אם אבחר לעזוב?

השאלות האלו לא מנסות לייצר שיפוטיות עצמית, אלא לפתוח מרחב של כנות וסקרנות. לפעמים כבר כתיבת התשובות, או שיחה אותנטית עם מישהו משמעותי, מספיקות כדי לראות את הדברים באור חדש, ולזכור שאתם אלה שמובילים את הדרך המקצועית שלכם.

אז ממש עכשיו, אני מזמין אתכם לעצור לרגע, לבחור שאלה אחת או שתיים, ולענות עליהן על דף (או אפילו להרהר בזמן הליכה בחוץ). התובנות מגיעות לאט, אבל כשהן מגיעות, הן הכי שלכם והכי מדויקות.

מה אומרים הנתונים?

זה קורה בכל מקום, גם אם לא מדברים על זה בקול רם. בשנים האחרונות, סקרים רחבי היקף של Gallup ו-McKinsey מראים שמעל 60% מהעובדים במדינות מערביות חווים „ניתוק רגשי” מהעבודות שלהם.

כלומר, הם עושים את המוטל עליהם, אבל מרגישים מנותקים רגשית מהמקום ומהעשייה.

בישראל, דרך אגב, הנתון אף גבוה יותר. אחוז העובדים שמרגישים מחוברים לארגון נמוך מהממוצע הבינלאומי.

המשמעות בפועל? הרבה מאוד אנשים לא שונאים את העבודה, אבל גם לא מוצאים בה חיבור אמיתי, עניין או תחושת שותפות. לא פעם, הם נשארים במקום פחות מדויק בעיקר מתוך שיקולי יציבות, חשש כלכלי, הרגל, ולעיתים תפיסות מגבילות של מה אפשרי עבורם.

עם זאת, הנתונים מראים גם מגמה מעודדת. מי שמעז לעבור, או משקיע בבחירה מודעת לחפש תפקיד או ארגון שמתאים לערכים ולחוזקות שלו, נהנה פעמים רבות מעלייה חדה באנרגיה, בחוויית משמעות ובתחושת סיפוק מקצועי.

עובדים ומנהלים שמרגישים חיבור אישי למהות של המקום שבו הם פועלים, מדווחים על שיפור בביצועים, ביצירתיות ובמוטיבציה, וגם על בריאות נפשית גבוהה יותר לאורך זמן.

עמוק בפנים, המסקנה המתבקשת היא שרוב האנשים לא נשארים במקום שאינו מיטיב איתם מתוך עצלות. הם נשארים מתוך מערך משולב של חששות, חוסר ודאות והשפעות סביבתיות. אבל כשיש בחירה אמיצה וערכית, התגמול, גם אם לא מיידי, משמעותי בכל ממדי החיים.

אם אתם מזהים את עצמכם בנתונים, אתם בסך הכל דומים לעוד הרבה אנשים אחרים. ואם יש בכם סקרנות או תקווה לשינוי, כבר עשיתם צעד חשוב בכיוון הנכון.

סוגי עובדים במצבי מעבר, ואיך זה משפיע על הבחירה

לא כל מי שמתלבט לגבי המשך עבודה או עזיבה עושה זאת מאותן סיבות או באותה גישה. מתוך הניסיון שלי בקליניקה, אפשר לזהות כמה דפוסים קלאסיים בקרב עובדים ומנהלים שנמצאים בצומת מקצועית.

ההכרה בדפוס האישי שלכם לא באה לקטלג אתכם, אלא בעיקר לספק הבנה. למה אני מגיב כפי שאני מגיב? מה מהווה עבורי טריגר? ואיך זה משפיע על תהליך קבלת ההחלטות שלי?

חמישה דפוסים נפוצים

המתמיד השחוק. נשאר כמעט בכל מצב, מתוך נאמנות עמוקה לאנשים או למקום, או מתוך אחריות אישית חזקה. הוא סוג של „סוס עבודה”, אבל לא שם לב מתי הנאמנות הופכת לשחיקה מתמשכת. לעיתים, הגוף או הנפש הם אלה שמאותתים לו שהגיע הזמן לעצור.

המזגזג האימפולסיבי. הוא שולח קורות חיים כמעט כמו הודעות וואטסאפ. מחליף תפקידים או מקומות עבודה בתדירות גבוהה, לעיתים מתוך קושי להישאר באי-נוחות רגעית, או מתוך פחד „להיתקע”, אבל לא באמת נותן לעצמו צ'אנס להעמיק במקום אחד.

המפנטז השקט. חי בעולם של „יום אחד”. חולם על שינוי, מתעדכן ללא הרף בלוחות דרושים ואפילו הולך לראיונות סרק, אבל בפועל כמעט ולא עושה שינוי. השינוי נשאר תמיד עתידי, אי-שם באופק.

המשווה הנצחי. עף על כנפי ה-FOMO. בכל תפקיד עולה אצלו המחשבה שיש מקום טוב יותר, אפשרות טובה יותר, או „דשא ירוק יותר” אצל השכן. התוצאה היא בדרך כלל חוסר סיפוק מתמיד וקושי להרגיש שלם עם כל בחירה.

הנשאר מבחירה. יודע היטב למה הוא נשאר, גם כשהדבר כרוך באתגרים או דילמות. ההתנהלות שלו באה ממקום של מודעות לערכים האישיים ורצון להשפיע מבפנים. הוא בוחר להישאר, לא כי קל, אלא כי כרגע זה הכי נכון עבורו.

הערות על הדפוסים

לעיתים כל אחד מאיתנו מזהה את עצמו ביותר מדפוס אחד, וחלקנו אף „עושים סיבוב” בין הדפוסים בתקופות שונות של הקריירה. החשוב הוא לא להדביק לעצמנו תווית, אלא לשאול: איך הדפוס הזה משרת אותי? מתי הוא היה לטובתי, ומתי הוא אולי כבר מיותר, ואפילו מזיק לי?

טיפ קטן להמשך

לפעמים להבין איזה דפוס מניע אתכם, זה כשלעצמו מפזר ערפל סביב הדילמה. זו הזדמנות לשאול את עצמכם: איזה דפוס משרת אותי כרגע, ומה אולי שירת אותי בעבר אך פחות מתאים להיום? כל סגנון מביא איתו גם יתרונות וגם אתגרים. עצם ההכרה באיזה „כובע” אני מסתובב היום, היא כבר התחלה לבחירה חדשה, כזו שנשענת על מודעות ולא רק על אוטומט.

אגב, אחד המודלים שאני מוצא מועיל מאוד בקליניקה הוא מודל האניאגרם (Enneagram), גישה שמסייעת להבין את הדפוסים העמוקים שמנהלים אותנו במעברי קריירה ובהתלבטויות מקצועיות. לפעמים, תרגיל קטן והתבוננות ב„טיפוס שלי” דרך העדשה של האניאגרם יכולים להאיר צדדים שלא ראיתם בעצמכם (לפירוט תשעת הטיפוסים לפי מודל האניאגרם).

מתי נכון להישאר, ומתי נכון לעזוב?

רוב ההחלטות הגדולות בחיים קורות דווקא ב„אזור האפור”, כשאין תשובה אחת ברורה. זה נכון במיוחד בבחירה להישאר או לעזוב מקום עבודה. כדי להקל מעט על הדילמה, כדאי לפרק אותה לכמה סימנים מרכזיים, וגם לשים לב מה הגוף והנפש מאותתים לנו.

מתי להישאר?

• יש לכם חיבור לערכים הארגוניים. גם אם היום היה יום לא מושלם, אתם מזהים שהדברים שחשובים לכם באמת נוכחים בסביבה המקצועית.
• התחושות השליליות נובעות מגורמים זמניים או חיצוניים. למשל, עומס רגעי, שינוי צוות, מנהל חדש, או מצב שוק הפיך.
• יש לכם אפשרות אמיתית להשפיע. אתם לא רק „שורדים”, אלא מרגישים שיש על מה לעבוד ושאפשר לשנות דברים.
• אתם בתקופה של למידה, חניכה או תהליך פנימי. לפעמים „לא קל” הוא תמרור להתפתחות, ולא סימן שצריך לברוח.
• אתם משקיעים ויודעים למה. יש כיוון, יש התקדמות, גם אם איטית.

מתי לעזוב?

• שחיקה מתמשכת, גם אחרי ניסיונות לשינוי. בגוף ובנפש. הבקרים כבר הרבה זמן לא מתמלאים בתחושת התלהבות, ולא נראה שום שיפור באופק.
• אין התאמה בין הערכים האישיים שלכם לבין תרבות הארגון. אתם מרגישים שאתם צריכים להסתיר או להתנצל על מי שאתם באמת.
• תחושה של חוסר צמיחה. לא מתפתחים, לא תורמים, ולא מקבלים הכרה או ערך מובהק.
• אובדן אמון. במנהלים, בצוות, או בתהליכים (למשל, חוויית חוסר כבוד, הדרה, חוסר שקיפות).
• תחושות של תקיעות, אפאטיה או אדישות. כבר מזמן אין תשוקה פנימית או עניין.

ומה אם אני לא יודע?

זה בסדר, ואפילו טבעי, לא לדעת מיד. דילמות משמעותיות דורשות זמן לעיבוד.

• אל תקבלו החלטה מתוך לחץ, עייפות או ייאוש רגעי.
• אפשר ורצוי לקחת לעצמכם תקופת בירור. חודש-חודשיים לבחינה מחודשת: לבד, או עם אדם שמבין את השפה שלכם (חבר, קולגה, מנטור, איש טיפול).
• נסו להקשיב לאותות מהגוף. לפעמים הוא יודע לפני שהראש מסתדר (האם התחושה בבוקר היא של כיווץ או של סקרנות?).
• אפשר להיעזר בכתיבת מחשבות, רשימות, תרגילי דמיון או אפילו שיחה ארוכה בהליכה. כל דרך שפותחת אפשרות לראות את עצמכם בפרספקטיבה חדשה.

לסיכום, בין החלטה לבין החלטיות

הבחירה אם להישאר או לעזוב מקום עבודה היא מההחלטות היותר דרמטיות בקריירה ובחיים בכלל, אבל היא לא חייבת להיות דרמה בפני עצמה. במקום לחפש תשובה „נכונה” חד-פעמית, כדאי לבחור בתהליך של בירור מתמשך, שנשען על כנות, סקרנות וערכים.

אין כאן פתרון אחיד לכולם. לפעמים, להישאר הוא צעד של אומץ וריפוי. לפעמים, לעזוב הוא ניעור חיוני של החיים. הכי חשוב שתבחרו מתוך הקשבה לעצמכם, ולא כתגובה לאוטומט, ללחץ של הסביבה או לדפוסים של פחד משינוי.

ואם מתעורר בלב בלבול רגעי או חשש מהבחירה העתידית, דעו שאתם לא לבד בשאלה הזו. בדיאלוג שקוף, סבלני ומבוסס ערך, תמיד אפשר למצוא את הדרך שמתאימה לכם באמת. בהצלחה בדרך.

למידע על תהליך אישי או קבוצתי להתמודדות עם אתגרי עולם העבודה או שינוי בקריירה, אתם מוזמנים לפנות אליי כאן.