* המאמר כתוב בלשון זכר מטעמי נוחות, אך פונה לכולם.
נניח ששני אנשים מפוטרים באותו יום, מאותה חברה, באותו גל צמצומים.
הראשון, נקרא לו גיא, נכנס להלם. הוא מגיע הביתה, מסתגר בחדר, לא מספר לאף אחד. בשבועות הבאים הוא שולח קורות חיים לכל כיוון, בפאניקה, בלי אסטרטגיה. הוא לא יודע מה הערך שלו בשוק, הלינקדאין שלו לא עודכן שלוש שנים, ואין לו אף אחד להתייעץ איתו. אחרי חודשיים הוא עדיין מובטל, מותש ומיואש.
השנייה, נקרא לה מיכל, גם היא מופתעת מהפיטורים. גם לה לקח יום לעכל את החדשות. אבל ביום השני היא כבר התקשרה לשלושה אנשים מהרשת המקצועית שלה, אנשים שהיא שמרה איתם על קשר לאורך השנים, לא רק כשהיא צריכה משהו. היא יודעת בדיוק מה החוזקות שלה ואיך לשווק אותן. היא יודעת מה היא רוצה ומה היא לא רוצה. תוך שבועיים היא בראיון ראשון. תוך חודש, בעבודה חדשה, בתנאים טובים יותר מהקודמת.
מה ההבדל בין גיא למיכל?
זה לא מזל. אלה לא קשרים שנפלו מהשמיים. וזה בטח לא כישרון מיוחד או גנטיקה טובה. ההבדל הוא משהו שנבנה הרבה לפני יום הפיטורים. משהו שרוב האנשים לא חושבים עליו כשהכל בסדר. משהו שנזכרים בו רק כשכבר מגיעים למצב של חוסר ברירה.
ההבדל הזה הוא חוסן תעסוקתי.
אז מה זה בעצם חוסן תעסוקתי?
המילה „חוסן” משמשת היום לכל דבר, עד שהיא כמעט איבדה את המשמעות שלה. אז בואו נהיה ספציפיים.
חוסן תעסוקתי הוא היכולת להתמודד עם שינויים, לחצים ואתגרים בעבודה, מבלי לאבד את תחושת היציבות, הערך והשליטה.
שימו לב למילים: מבלי לאבד. לא מדובר בלהיות סופרמן שלא מושפע מכלום. מדובר בלעבור את הסערה בלי להתפרק. להתמודד עם המשבר ועדיין לדעת מי אתם, מה אתם שווים, ומה הצעד הבא.
חוסן תעסוקתי הוא לא תכונת אופי שנולדים איתה. זו לא מתנה שיש לחלק מהאנשים ואין לאחרים. זו מיומנות. וכמו כל מיומנות, אפשר לפתח אותה. אפשר לחזק אותה. אפשר לתרגל אותה. וזה בדיוק מה שמיכל עשתה, אפילו אם היא לא קראה לזה בשם הזה.
שלושת הממדים של חוסן תעסוקתי
בעבודה שלי עם אנשים בתעשיית ההייטק, ומניסיוני האישי בתעשייה כמהנדס ומנהל, הבנתי שחוסן תעסוקתי מורכב משלושה ממדים. שלושת הרגליים של השולחן, אם תרצו. כל אחד מהם חשוב בפני עצמו, וחולשה באחד מהם יכולה להפיל אתכם גם אם השניים האחרים חזקים.
ממד ראשון: חוסן אישי
זה הבסיס של הכל. המשאבים הרגשיים והמנטליים שלכם להתמודדות עם לחץ ואי-ודאות. זה מה שקובע אם תקומו בבוקר ותמשיכו קדימה או תישארו משותקים במיטה.
אנשים עם חוסן אישי גבוה יודעים לווסת את הרגשות שלהם. הם לא נכנסים לפאניקה כשמשהו משתבש. הם יודעים להפריד בין מה שבשליטתם למה שלא. יש להם יכולת להחזיק אי-ודאות בלי להשתתק. הם מזהים מחשבות קטסטרופליות ויודעים לאזן אותן.
כשהחוסן האישי נמוך, כל בעיה קטנה מרגישה כמו אסון. ביקורת מהמנהל הופכת למשבר קיומי. שמועה על קיצוצים גורמת לחוסר שינה. אני רואה את זה הרבה בקליניקה, אנשים מוכשרים ומנוסים שמתמוטטים מדברים שאחרים היו מתמודדים איתם בקלות יחסית. לא כי הם חלשים, אלא כי החוסן האישי שלהם לא מפותח מספיק.
שאלה לבדיקה עצמית: כשקורה משהו לא צפוי בעבודה, מה קורה לכם בגוף? האם אתם מצליחים לחשוב בבהירות, או שהלחץ משתלט? האם אתם מצליחים לישון בלילה אחרי יום קשה, או שהמחשבות לא נותנות לכם מנוח?
ממד שני: חוסן בין-אישי
כאן נכנסת הרשת שלכם. ולא, אני לא מדבר על „נטוורקינג” במובן המלאכותי של המילה, לא אירועים עם כרטיסי ביקור ושיחות חולין פשטניות. אני מדבר על קשרים אמיתיים עם אנשים שאתם יכולים לסמוך עליהם. אנשים שמכירים אתכם ואת היכולות שלכם. אנשים שיחשבו עליכם כשתהיה הזדמנות מתאימה.
חוסן בין-אישי גבוה אומר שיש לכם אנשים להתייעץ איתם כשאתם מתלבטים. שיש לכם מי שיספר לכם על הזדמנויות לפני שהן מתפרסמות. מישהו שיעזור לכם להכין ראיון או לנסח מייל חשוב. ומישהו שיגיד לכם את האמת כשאתם צריכים לשמוע אותה, גם אם היא לא נעימה.
בעבודתי כמטפל תעסוקתי יצא לי לפגוש הרבה אנשים שהקשרים המקצועיים שלהם מתחילים ונגמרים בארגון שבו הם עובדים. כל החברים מהעבודה. כל הקשרים פנימיים. עשר שנים באותו מקום, ואין להם אפילו חמישה אנשים מקצועיים מחוץ לחברה. וכשהם עוזבים או מפוטרים, הם מגלים שאין להם אף אחד מחוץ לבועה. הם צריכים להתחיל לבנות רשת מאפס, בדיוק ברגע שהם הכי צריכים אותה.
שאלה לבדיקה עצמית: האם יש לכם שלושה אנשים מחוץ לארגון הנוכחי שתוכלו להרים להם טלפון מחר ולבקש עזרה או עצה? אנשים שיקחו את השיחה שלכם, שיקדישו לכם זמן, שבאמת יעזרו? אם המספר נמוך משלושה, זה סימן אזהרה.
שאלה לבדיקה עצמית: האם יש לכם שלושה אנשים מחוץ לארגון הנוכחי שתוכלו להרים להם טלפון מחר ולבקש עזרה או עצה? אנשים שיקחו את השיחה שלכם, שיקדישו לכם זמן, שבאמת יעזרו? אם המספר נמוך משלושה, זה סימן אזהרה.
ממד שלישי: חוסן תפקודי-ארגוני
הממד הזה עוסק ביכולת שלכם להסתגל לשינויים ארגוניים ולשמור על רמת ביצועים טובה גם תחת לחץ, עומס ואי-בהירות. זה הממד שנבחן כשהחברה עוברת שינוי, כשהצוות משתנה, או כשהבוס מתחלף.
זה כולל דברים כמו: היכולת ללמוד מהר כשמשהו משתנה. הגמישות לעבוד עם אנשים חדשים או בתהליכים חדשים. היכולת להישאר פרודוקטיביים גם כשיש עומס או אי-בהירות. היכולת לראות הזדמנות בשינוי ולא רק איום.
אנשים עם חוסן תפקודי נמוך נוטים להיתקע. הם מתקשים להסתגל כשיש מנהל חדש, תהליך חדש, או שינוי בצוות. הם צריכים יציבות כדי לתפקד, וזה בדיוק מה שעולם העבודה המודרני לא מבטיח. ובמקום להסתגל, הם מוצאים את עצמם נלחמים בשינויים, מבזבזים אנרגיה על התנגדות במקום על התקדמות.
פעם, לפני עשרים שנה, אפשר היה לבנות קריירה שלמה בתוך ארגון אחד, עם תהליכים קבועים ואנשים קבועים. היום זה כבר לא המציאות. שינויים ארגוניים, מיזוגים, רכישות, טכנולוגיות חדשות, הכל זז כל הזמן. מי שלא יודע להסתגל, נשאר מאחור.
שאלה לבדיקה עצמית: כשמשהו משתנה בעבודה, תהליך, צוות, מנהל, פרויקט, כמה זמן לוקח לכם להסתגל? האם אתם מתמודדים עם זה או נלחמים בזה? האם אתם מוצאים את ההזדמנות בשינוי או רק את האיום?
הטעות שרוב האנשים עושים בקשר לחוסן
רוב האנשים מתחילים לחשוב על חוסן תעסוקתי רק כשהם כבר בבעיה. כשיש פיטורים באוויר. או כשהם מרגישים תקועים או שחוקים. או כשהם לא מסתדרים עם הבוס החדש. בקיצור, רק כשהמשבר כבר כאן.
חשבו על בית. בית צריך תחזוקה שוטפת, לא רק כשמשהו נשבר. צריך לתקן סדקים קטנים לפני שהם הופכים לסדקים גדולים. כדאי לבדוק את הגג לפני עונת החורף. ולטפל בצנרת לפני שהיא מתפוצצת. מי שמחכה לסערה כדי לגלות שהגג דולף, משלם מחיר כבד.
חוסן תעסוקתי נבנה בדיוק באותה צורה, בימים הרגילים, לא בימי המשבר.
הלינקדאין צריך להיות מעודכן כשהכל בסדר, לא כשאתם מחפשים עבודה בבהלה. הקשרים צריכים להיות מטופחים כל הזמן, לא רק כשאתם צריכים טובה. היכולת לווסת לחץ צריכה להיות מתורגלת ביומיום, לא להתגלות לראשונה ביום הכי קשה שלכם.
למה זה כל כך קשה לפתח חוסן?
אם חוסן תעסוקתי כל כך חשוב, למה רוב האנשים לא מטפחים אותו? ישנן כמה סיבות.
ראשית, אשליית היציבות. כשהכל בסדר, קשה להאמין שזה יכול להשתנות. „לי זה לא יקרה”. „החברה שלנו יציבה”. „אני מוערך כאן”. „אני פה כבר עשר שנים”. הבעיה היא שהסטטיסטיקה לא משקרת, רוב האנשים יחליפו עבודה בממוצע כל ארבע-חמש שנים, ורבים מהם לא מרצון. עד שיום אחד זה כן קורה.
שנית, עומס. מי שטובע בעבודה לא מרגיש שיש לו זמן „לטפח קשרים” או „לעדכן פרופיל”. הדחוף תמיד מנצח את החשוב. התחזוקה נדחקת הצידה בגלל הדדליינים והמשימות. „אני אעשה את זה כשיהיה לי זמן”, אבל אף פעם אין זמן. ואז, כשהדחוף הופך למשבר, אין על מה להישען.
שלישית, חוסר ידע. הרבה אנשים פשוט לא יודעים מה לעשות. הם יודעים שצריך „לעשות נטוורקינג” אבל לא יודעים איך לעשות את זה בצורה אותנטית. הם יודעים שצריך „לפתח חוסן” אבל לא יודעים מה זה אומר בפועל ומאיפה מתחילים.
ולבסוף, פחד. פחד להודות שהמצב לא מושלם. פחד לגלות שהחוסן נמוך יותר ממה שחשבנו. וחשש להתעמת עם הפער בין איפה שאנחנו לבין איפה שהיינו רוצים להיות. לפעמים קל יותר להמשיך ולהתעלם.
אז מאיפה מתחילים?
הצעד הראשון הוא מיפוי. לפני שמתקנים משהו, צריך להבין מה המצב באמת. לא מה שאנחנו חושבים שהמצב, ולא מה שאנחנו רוצים שהמצב יהיה, אלא המצב כפי שהוא.
רוב האנשים לא יודעים איפה הם עומדים מבחינת חוסן תעסוקתי. הם לא יודעים אם החוסן האישי שלהם גבוה או נמוך. לא יודעים אם הרשת שלהם חזקה או חלשה. ולא יודעים איפה הפער הכי גדול שלהם. הם פשוט פועלים מתוך תחושת בטן, לא מתוך הבנה אמיתית של המצב.
ובלי המידע הזה, קשה לדעת במה להשקיע. זה כמו לנסות לתקן מכונית בלי לדעת מה מקולקל בה.
כמה צעדים ראשונים שאפשר לעשות כבר עכשיו, עוד לפני שממפים את המצב לעומק:
לגבי חוסן אישי: שימו לב איך אתם מגיבים לדברים קטנים שמשתבשים. יש לכם כלים להרגעה עצמית? האם אתם מצליחים להפריד בין עובדות לפרשנויות קיצוניות? ויש לכם דרך לשחרר לחץ שלא כוללת אלכוהול, עישון או אכילה רגשית?
לגבי חוסן בין-אישי: סִפרו כמה קולגות יש לכם מחוץ לארגון הנוכחי. אנשים שאתם בקשר איתם לא רק כשאתם צריכים משהו. אם המספר נמוך משלושה, זה מקום להתחיל להשקיע. התחילו מלשלוח הודעה אחת לשבוע לאדם אחד שלא דיברתם איתו כבר זמן מה.
לגבי חוסן תפקודי: חשבו על השינוי האחרון שהיה בעבודה. איך התמודדתם איתו? האם הסתגלתם בקלות או שנלחמתם בו? האם חיפשתם את ההזדמנות או רק את הבעיות? התשובות יגידו לכם הרבה על עצמכם.
ההבדל בין גיא למיכל, עכשיו אתם מבינים
בואו נחזור לגיא ומיכל.
גיא לא היה טיפש, ולא היה עצלן. הוא היה עובד מסור ומוכשר שנתן הכל לעבודה שלו. אבל הוא לא חשב על חוסן תעסוקתי כשהכל היה בסדר. הוא לא טיפח קשרים מחוץ לארגון, כי למה לבזבז זמן על זה כשיש עבודה? את הפרופיל שלו הוא לא עדכן, כי הוא לא מחפש עבודה, נכון? ובמקום לתרגל התמודדות עם לחץ, הוא פשוט עבד קשה יותר. וכשהגיע המשבר, הוא לא היה מוכן, וצריך היה לבנות הכל מאפס, ברגע הכי קשה מבחינתו.
מיכל עשתה משהו אחר. היא בנתה את החוסן שלה לאורך זמן, בימים הרגילים, כשלא היה לה שום סיבה דחופה לעשות את זה. היא שמרה על קשר עם אנשים, לא כי היא צריכה משהו, אלא כי זה חשוב. את הערך שלה בשוק היא הכירה היטב, לא רק בארגון הספציפי. ותרגלה גמישות מחשבתית והסתגלות לשינויים. וכשהגיע המשבר, היא הייתה מוכנה. לא כי היא ראתה אותו מגיע, אלא כי היא בנתה את עצמה להיות מוכנה לכל דבר.
זה לא קסם. זה לא מזל. זו השקעה מודעת לאורך זמן.
לאן ממשיכים מכאן?
אם הגעתם עד לכאן, כנראה שמשהו במאמר הזה נגע בכם. אולי זיהיתם את עצמכם בגיא. ייתכן שהבנתם שיש ממד שלא חשבתם עליו. אולי נזכרתם במישהו שאתם מכירים שעבר משהו דומה. או שאתם פשוט רוצים לדעת איפה אתם עומדים, באמת.
הצעד הראשון הוא תמיד מיפוי. להבין מה המצב לפני שמתחילים לתקן.
פיתחתי שאלון קצר וחינמי שעוזר למפות את החוסן התעסוקתי שלכם בשלושת הממדים שדיברנו עליהם: חוסן אישי, חוסן בין-אישי, וחוסן תפקודי-ארגוני. זה לוקח כחמש דקות, התוצאות מיידיות, ואתם מקבלים תמונת מצב אישית עם הסבר לכל ממד והמלצות ראשוניות להמשך.
זה לא מבחן. אין ציונים טובים או רעים. אין מי שיראה את התוצאות חוץ מכם. זה רק מידע שיכול לעזור לכם להבין איפה אתם עומדים, ומאיפה כדאי להתחיל לבנות את החוסן שלכם.
למי שרוצה להעמיק אחרי השאלון, יש גם מדריך מעשי עם תרגילים וכלים לפיתוח חוסן, אבל הצעד הראשון הוא תמיד המיפוי.
מילה אחרונה
המשבר הבא יגיע. לא כי אני פסימי, אלא כי ככה עולם העבודה עובד. יהיו שינויים. יהיו אתגרים. יגיעו רגעים שתרגישו שהקרקע זזה לכם מתחת לרגליים. ויהיו ימים שתשאלו את עצמכם מה אתם עושים ולאן אתם הולכים.
זה לא עניין של אם, זה עניין של מתי.
השאלה היא לא האם תדעו בדיוק מה לעשות ביום המשבר. לאף אחד אין חוסן מושלם. השאלה היא האם בניתם מספיק כדי לעבור את זה בשלום. האם יש לכם על מה להישען. האם אתם יודעים מי אתם ומה אתם שווים, גם כשהעולם אומר לכם אחרת.
חוסן תעסוקתי נבנה היום, לא מחר, לא כשיהיה משבר, לא כשיהיה זמן. היום. בימים הרגילים. צעד אחד קטן בכל פעם.
הצעד הראשון הוא תמיד הכי קשה, כי הוא דורש להודות שיש מה לשפר. אבל הוא גם הכי חשוב, כי בלעדיו אין צעד שני.
אז מה תהיה הבחירה שלכם? להמשיך כרגיל ולקוות שהכל יהיה בסדר? או לעצור רגע, למפות את המצב, ולהתחיל לבנות? הבחירה, כמו תמיד, היא שלכם.
—
למידע על תהליך אישי לפיתוח חוסן תעסוקתי והתמודדות עם אתגרי קריירה, אפשר לפנות אליי כאן