בלוג

^{* המאמר כתוב בלשון זכר מטעמי נוחות, אך פונה לכולם.}

האנשים הכי תקועים בקריירה שמגיעים אליי הם דווקא לא האנשים בלי עבודה.

הם האנשים שהצליחו. ותיקים עם ניסיון, שכר גבוה, אופציות, מעמד. על הנייר החיים שלהם מסודרים, ובכל זאת, הם קמים בבוקר עם תחושת כובד שקשה להם להסביר, וקשה עוד יותר להצדיק אותה מול עצמם, כי מה כבר יש להם להתלונן עליו.

אם התיאור הזה מוכר לך, אתה לא מפונק ואתה לא כפוי טובה. אתה פשוט בכלוב.

למה דווקא ההצלחה תוקעת

יש לזה שם מוכר, כלוב הזהב. אתה יכול לצאת ממנו, הדלת לא נעולה. אבל כל מה שיש לך בפנים גורם לכל צעד החוצה להיראות מטורף.

תחשוב על זה רגע. רמת השכר שבנית לאורך שנים, שקשה לדמיין איך אפשר לוותר עליה. האופציות שעוד לא הבשילו. הוותק והמעמד שצברת בעשור, שבמקום אחר תצטרך להתחיל כמעט מאפס. וגם השאלה הפרקטית, לאן בכלל הולכים ברמה הזאת, כשכל משרה חדשה נראית או קטנה מדי או מפחידה מדי.

אז אתה נשאר. לא כי טוב לך שם. כי היציאה מרגישה יקרה מדי. וזה בדיוק מה שהופך את הזהב לסורגים.

המחיר של להישאר

הנה החלק שאנשים מפספסים. הם חושבים שלהישאר זה המהלך הבטוח, האפשרות שלא עולה כלום. אבל להישאר בכלוב זה לא נטול עלויות. יש לזה מחיר, אתה פשוט משלם אותו לאורך זמן.

המוטיבציה דועכת בשקט. הסקרנות שהייתה פעם מפנה מקום לשגרה. אתה מתחיל לספור את השנים לפרישה במקום את הדברים שאתה עוד רוצה לעשות. ובשלב מסוים, גם הרלוונטיות מתחילה לדעוך, כי מי שדורך במקום כמה שנים כבר לא באמת מתפתח, גם אם הטייטל ממשיך לעלות. והתקופה הנוכחית רק מהדקת את הסורגים. עם גל הפיטורים והמעבר לשוק מעסיקים, הפחד לעזוב מקום בטוח גדל. אז אנשים נצמדים לכלוב חזק יותר דווקא כשהם הכי צריכים לזוז. [קישור פנימי אפשרי: לקשר „גל הפיטורים” למאמר הפיטורים.] ואם כבר הגעת מעבר לתקיעות, לתחושת שחיקה ממש, כתבתי על זה כאן).

ולמה אני מכיר את זה מבפנים

כי הייתי שם בעצמי.

שבע עשרה שנה הייתי מהנדס ומנהל בהייטק, בחברות כמו טקסס אינסטרומנטס, אפל וסמסונג. אני מכיר היטב את המשיכה של המקום הבטוח, את השכר שקשה לוותר עליו, ואת הקול שאומר לך תישאר, אתה משוגע לפרק את זה.

מה שלמדתי, גם על בשרי וגם מליווי של עשרות אנשים מאז, זה שהכלוב כמעט תמיד יותר בראש מאשר בבנק. רוב מה שמחזיק אותנו בפנים זה לא באמת הכסף. זה הפחד, וההרגל, וזהות שקשרנו לטייטל. ואת אלה אפשר להתיר, אם עוצרים ומסתכלים עליהם בכנות ובאומץ.

אז מאיפה מתחילים

לא צריך לפוצץ את הכל מחר בבוקר. להתפטר בטריקת דלת זה לא אומץ, זה בדרך כלל בריחה. אבל יש שני דברים קטנים שאפשר להתחיל מהם כבר עכשיו, בלי לזעזע כלום.

הראשון, תחליף את השאלה. רוב האנשים תקועים על „לעזוב או להישאר”, וזו שאלה משתקת, כי היא בינארית ומפחידה. השאלה הטובה יותר היא מה בדיוק הפסיק להתאים. האנשים? התוכן? חוסר הצמיחה? הערכים? הרבה פעמים מגלים שלא צריך לעזוב את החברה, צריך לשנות משהו אחד בתוך התפקיד. אבל בלי לדייק מה השתבש, כל החלטה היא ניחוש.

השני, תפריד בין מה שאתה באמת תפסיד לבין מה שאתה מפחד לאבד. שב ותכתוב, מה מחזיק אותי פה. אם התשובה האמיתית היא הכסף, זו החלטה כלכלית, ואפשר לתכנן אותה. אם התשובה היא הפחד להתחיל מחדש, או מי אני אהיה בלי הטייטל הזה, זו כבר עבודה אחרת לגמרי. שתי התשובות מובילות למקומות שונים, ולכן שווה לדעת מה הן עבורך.

זו רק ההתחלה. העבודה האמיתית, לפרק את הפחד ולבנות מהלך מדויק במקום קפיצה, לוקחת יותר מפסקה במאמר. אבל שתי השאלות האלה יזיזו אותך מהמקום שבו רוב האנשים נתקעים, מחוסר ההחלטה.

לסיכום

הדבר המוזר בכלוב הזהב הוא שהדלת שלו כמעט תמיד פתוחה. הסורגים הם ברובם כאלה שבנינו בעצמנו, מפחד, מהרגל, ומהסיפור שאסור לפרק דבר טוב.

אתה לא חייב לפרק שום דבר. אתה חייב רק להסתכל על זה בכנות, ולהחליט מתוך בחירה במקום מתוך פחד.

ואם התיאור כאן נגע בך, ובא לך לעצור ולבדוק איפה אתה עומד, אתה מוזמן לשיחת היכרות קצרה. אני קורא לה קריאת מצב. גם אם לא נמשיך יחד, תצא ממנה עם תמונה ברורה: איפה אתה היום, מה תוקע אותך, ומה הצעד הבא שנכון לך. ללא עלות, וללא התחייבות. אפשר להתחיל כאן.

ואפשר גם פשוט להתחיל לבד, במרכז הכלים לקריירה, עם השאלונים והמדריכים.

—

יואב פלד | מטפל תעסוקתי ומנטור להייטקיסטים